סיפורים אישיים

הבנות שניסיתי להציל ולהרים, אני לא מצליח לזכור את הפנים שלהן. רק הבעות פנים. כולן היו בטראומה

תמיד חשבתי שאני צריך להיות אופטימי עד הסוף כדי לשרוד.

הייתה לנו סייעתא דשמיא גדולה מאוד שהצלחנו לרכוש כרטיסים ולהפליג באונייה זו ביוני 1941.

לאמא היה קושי גדול בדיבור, בהבנה, בתפקוד של היד והרגל. היא עשתה שיפור מאוד גדול בזכות הצוות. הרופאים, המטפלים, הם כל כך מעולים ששוכחים לגמרי איפה נמצאים.

התלמידים שלי משתתפים בתחרויות שירה בינלאומיות בחו"ל וזוכים בפרסים יוקרתיים.

התעוררתי אל עולם שהתרסק לי. היה לי הרבה זמן איכות עם המשפחה, הרבה ספורט. אני רץ מרתונים, שוחה בים והכי אוהב לטפס בטבע. אני מקווה מאוד שאוכל לחזור לזה.

את תהליך השיקום ברעות תל-אביב התחלתי לפני שלושה חודשים. לא יכולתי לקום לבד, ללכת, להתרחץ. פשוט הפכתי לנתמכת. איבוד העצמאות האישית שלי היה הדבר הכי קשה, אבל גם דרבן אותי להשקיע כוחות.

שינדלר היה גאה בי לו ידע שעליתי לארץ. שישים שנה היו לי סיוטים וכעת הם הולכים להסתיים.